עוד מחזור של הסדנה שלי "החיים כסרט" מסתיים בתערוכת פוסטרים מרגשת.
הסדנה מדמה את החיים שלנו לסרט ושמה כל משתתף כגיבור הסרט שלו. הוא מגדיר לעצמו רצון, מחדד מה המכשול שעומד בדרכו וממחיז פתרונות אפשריים (התרות) לסרט שהוא חייו.
ותמיד יש דבר שחוזר על עצמו כשאני מבקשת מהם לנסות ולהגדיר רצון. חלקם יודעים בדיוק מה הרצון שלהם. רק שהוא לא באמת שלהם. הרצון שהבת שלו תעשה ככה, או שהבן זוג סוף סוף יבין שהוא טעה. ואז אני מזכירה להם שהם הגיבור של הסרט ולכן הרצון חייב לנבוע מהם עצמם. זה צריך להיות משהו שקשור ישירות אליהם.
העניין חזר כל כך הרבה פעמים במחזורים הקודמים שהנושא כבר קיבל שקף משלו במצגת.
הרבה פעמים אני עושה את אותה הטעות. רוצה שדברים סביבי ישתנו במקום לחשוב איפה אני משנה את עצמי. זה נושא שכל כך מעניין אותי שאפילו הסרט שלי עוסק בזה. שאדם התינוק שלי פשוט ילמד לישון לילה שלם (בגיל שנה וחצי זה סוף סוף מתחיל לקרות טפו טפו), שכבר יתנו לי את המימון לסרט שאני עובדת עליו כבר שבע שנים(!), והרשימה עוד ארוכה. ואז אני קולטת כמה תסכול זה מייצר אצלי. כל הדברים האלה שלא בשליטתי. אז אני יכולה ללכת לישון מוקדם יותר, למצוא דרכים יצירתיות להוציא את הסרט לפועל ובעיקר לשנות פרספקטיבה. כי אין לי שליטה על קרנות הקולנוע בארץ ובטח שלא על הרגלי השינה של תינוק בן שנה וחצי אבל אני יכולה להחליט איך אני מגיבה לכל אלו.
אז תחשבו רגע –
מה הרצון שלכם?
מהי משאלת הלב שהולכת אתכם?
ועכשיו תשאלו את עצמכם אם זה רצון שנובע מכם או שזה שייך בכלל למישהו אחר.