אף פעם לא התחברתי לויפאסנה. הבחירה לשתוק מרצון במשך ימים מרגישה לי יותר כמו עינוי, במיוחד לאדם פטפטן כמוני.
אבל נגזרה עליי ויפאסנה, יותר נכון איבדתי את הקול שלי לראשונה. שילוב של דלקת גרון עם פגישת תסריט של ארבע שעות עשו את שלהן ובאמצע הפגישה העורך תסריט שלי אמר לי "את שמה לב שאין לך קול?" וככה יצא שפצחתי בלי רצון בויפאסנה משלי.
זה מוזר להיות בלי קול. כאילו יש קול. אני פשוט נשמעת כמו השיח יאסין בערוב ימיו. פתאום הבנתי שלשחק עם אדם כשאני לא יכולה להקריא לו סיפור או לעשות לו קולות טיפשיים משנה את החוויה. פתאום אני פחות מנכיחה את עצמי ויותר מתבוננת בו. הצלחתי להגיד לו "בוא" בשפת הסימנים ולמדוד לו חום בלי להסיח את דעתו בשירה או סתם לצאת איתו למרפסת ולבהות יחד בשקט בגשם מחובקים. להיות איתו בשתיקה היתה חוויה מעניינת. אילמת אבל מעניינת.
הקטע המצחיק הוא שבמקביל לויפאסנה בכפייה אני בדיוק בשלב הזה בתסריט שעוברים בפעם האחרונה (עלק אחרונה) על הדיאלוגים ו"מנקים" את כל המשפטים והמילים המיותרות, כל סימן פיסוק ונקודה שאפשר לוותר עליהם. ואז חשבתי על זה שבגלל שקשה לי להוציא מילים, יותר נכון לחישות, אני פתאום "עורכת" גם את עצמי. מתחילה להגיד משפט ואז מתחרטת. מבינה שזה פשוט לא מספיק חשוב בשביל לבזבז את שאריות הקול שעוד נותרו לי.
תחשבו אם יכולנו פשוט "למחוק" כמו בתסריט משפטים מיותרים שיוצאים לנו בשגרה גם כשאנחנו לא סובלים מהדיבוק-יאסין, אם יכולנו להבין מתי שתיקה עדיפה (בתסריט התשובה היא ברוב הזמן) להחליט איזה מילים אומרות יותר מדי את הסאב טקסט, משתלטות על השיחה, מבטלות, מקטינות, או סתם מיותרות.
אני לא אשקר, אני מתגעגעת לפרוט על מיתרי הקול שלי. אבל אם יש משהו שאני לומדת מסדנת הויפאסנה האוטודידקטית שלי היא שלפעמים החיים מעניינים יותר בשתיקה. או כמו המשפט הראשון בספר לתסריטאים – "SHOW, DONT TELL".
ואחרי שאמרתי את זה, הצעות להחזרת הקול יתקבלו בשמחה.
בתמונה: רגע שלא מצריך מילים (וגם לא פילטר).