יש טעות ידועה כזו בתסריטאות, שכותבים את העלילה של הסרט ואז מגלים שהעלילה לא באמת מונעת מתוך הגיבור, אלא שאנחנו התסריטאים ניווטנו את העלילה בכוח. למשל שזוג מסוים מתחתן רק כי התסריטאי החליט ולא כי הדמויות באמת מוצאות משהו אחת בשנייה. בטוח יצא לכם לראות סרט שבו הרגשתם לרגע שהגיבור עושה פעולה כלשהיא שמסריחה מחוסר אמינות. אתם לא טועים, זה התסריטאי. וכולנו נופלים בזה. הרצון לביים את הרגע גובר לפעמים על היכולת לשחרר לדמויות לעשות מה שבא להן באמת.
טעות נפוצה אחרת בתסריטאות זה החלק שבו הכל הולך חלק מדי. הדמויות נעות במרחב כמעט סטרילי שבו אין התנגדויות, שלא כמו בחיים, והכל מסתדר בקלות מדי והיי הנה חתונה וכולם שמחים הוליווד סטייל. וזה משעמם, כי זה פשוט לא אותנטי. לא ככה החיים נראים.
הרבה מהדברים הכי טובים שקרו לי בחיים היו בכלל בטעות.
עצם זה שאני עושה סרטים היום זה רק בגלל ש"פסטיבל הסרט הקצר" שיזמתי מדם ליבי וניהלתי אמנותית הפסיק מבעיות תקציב של העירייה אחרי שנתיים אינטנסיביות של פעילות. שלא תתבלבלו, בזמנו זה הרגיש לי כמו הדבר הכי נורא בעולם, עבדתי על הפרויקט הזה כמו מטורפת ולקח לי שנתיים רק לגייס אליו כמעט רבע מיליון ש"ח(!), ואז הוא הפסיק ומה שהרגיש כמו תרועת סיום של פרויקט ענק שזכיתי להקים היה בדיעבד שריקת הפתיחה שהחזירה אותי לכתוב (או כמו שהעורך שלי אור אמר לי – את רוצה לעשות סרט ולא כתבת מילה כבר שנתיים) כבר הזהירו אותי לפני שזה שואב ולא ככ משאיר זמן לכתוב, ובדיעבד השנתיים האלה לימדו אותי מלא ופתחו לי המון דלתות. אבל מה שהיה נראה לי אז כמו טעות ענקית התגלה כמה שאיפשר לי להגשים את מה שרציתי יותר מהכל – לעשות סרטים.
וליאור בן זוגי, זה בכלל הרגיש כמו טעות לצאת עם פרגית בן 24 כשאני הייתי 28. הוא אחרי הטיול הגדול חושב מה ללמוד ואני בדיוק סיימתי תואר. החשש הכי גדול שלי היה שהפער גדול מדי, כל הזמן אמרתי לו שכשיבוא היום שאני ארצה ילדים הוא עדיין ירצה פנג'ויה. אבל למרות החששות שלי שזו טעות אסטרטגית משולבת בחשד לפדופיליה, בסוף הוא בכלל לא עשה פנג'ויה (פראייר) ולימים בכלל גילינו שהוא מוכן לילדים לפניי.
בקולנוע אני קוראת לזה "סצנה משבשת", סצנה שנועדה לשבש דברים בחיים של הגיבור. קצת כמו שקרה לי עם הפסטיבל שבוטל או עם הפרגית-ליאור.
אנחנו כל כך עסוקים לכתוב לעצמנו את הסרט של החיים שלנו שאנחנו לא רואים ששתי הטעויות הנפוצות שקורות בסרטים מתקיימות גם בסרט שלנו. כל כך מנסים שהכל יעבור חלק עד שכל הפתעה בדרך נחווית כגורם מעכב וכישלון במקום הזדמנות ללמוד ולצמוח. מקדמים את העלילה של הסרט שלנו מתוך מוטיבציה חיצונית במקום להבין מה באמת הרצון האמיתי שלנו כגיבורי הסרט שלנו.
לפעמים בחיים דברים משתבשים לטובה. בכל הסרטים הטובים באמת זה קורה, מה שבתחילת הסרט נראה כמו הדבר הכי גרוע שיכל לקרות לגיבור מתגלה כמתנה הכי גדולה שהוא יכל לבקש לעצמו. הפסטיבל וליאור הם רק שתי דוגמאות מתוך מלא סצנות משבשות שבהתחלה הפחידו אותי ואז התגלו כמתנות.
האתגר הוא שתמיד באותו רגע-השיבוש יש ביטחון מלא שזה רק רע, והפעם אין מצב שמשהו טוב יצא מזה, ואז הזמן עובר ומוכיח שוב שהוא יודע יותר טוב מאיתנו.
בתמונה – אני מתחתנת עם פרגית, ואני בכלל צמחונית.