זה אולי לא כיף להודות בזה, אבל האמת היא שבשביל לצמוח אנחנו צריכים מכשול.
יש משהו במכשול שגם אם הוא פנימי (שני דברים שמתנגשים) וגם אם חיצוני (ריב עם מישהו) ברגע שמצליחים לעבור אותו, ואפילו אם לא תמיד מצליחים, הוא מלמד אותנו משהו על עצמנו. אנחנו יוצאים ממנו קצת יותר חזקים ממה שנכנסנו.
תחשבו מה היה קורה אם באמת כל מה שהייתם רוצים היה קורה ועוד בדיוק בדרך שתכננתם. האם הייתם מי שאתם היום? הייתם מצליחים בכלל להשתפר ולצמוח?
תנסו לחשוב מעבר לדבר הזה שמעצבן אתכם עכשיו והייתם שמחים שיפתר. אני יודעת לומר על עצמי שמקומות שנראו לי כמו התחתית הרבה פעמים התגלו להיות התחלה חדשה טובה יותר, נקודת מבט עמוקה יותר שפיתחתי או פשוט גרסה יותר טובה של עצמי.
נכון שאנחנו מעדיפים שהכל פשוט יסתדר וזהו, אבל כמו גיבור בסרט טוב שיוצא ממנו קצת אחרת ממה שנכנס גם אנחנו עוברים מכשולים בחיים ויוצאים מהם קצת יותר מחוזקים, יותר מוקירים ויותר בוגרים.
תחשבו מה היה קורה אם לא היו מכשולים, גם לא היו סרטים. כי מי היה הולך לראות סרט על גיבור שהכל הולך לו, זה לא מעניין לא בסרט ולא בחיים. כי מי שאין לו שום מכשולים הוא באיזשהו אופן או שקרן או מת.
מכשולים סובלים מיחסי ציבור רעים. קצת כמו עכבר, כאילו רבאק זה אוגר רק בלי היח"צ. יש להם קונוטציה של משהו שחוסם, מפריע, משהו שמציק לנו בדרך, אבל אם נלך עמוק יותר נבין שרק בזכותם אנחנו זוכים לצמוח ולממש את הרצון האמיתי, שלפעמים מתגלה להיות אפילו אחר ממה שדמיינו.
אל תפחדו להיכשל, רק ככה צומחים.